פסק-דין בתיק ת"א 4103-02

תושב הרשות הפלשתינית נהרג בתאונת דרכים בתחומי הרשות (שטח A). עזבונו, אשתו ובתו, אזרחיות ישראל, הגישו תביעה בבית משפט זה.

ביום 23.7.09 ניתן פסק דין, בו נקבע כי נתבעת 2, הקרן הפלשתינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית הפלשתינית" או "הנתבעת") היא הנושאת באחריות לפיצוי התובעים. כן נקבע, כי הפורום הנאות לבירור והכרעה בתובענה הוא ברשות הפלשתינית. בערעור על פסק הדין שהגישו התובעים בבית המשפט העליון (ע"א 8194/09), נקבע כי בשל טענות שונות שהועלו על ידי קרנית הפלשתינית בסוגיית הסמכות ובנושא הפורום הלא נאות, שלא הועלו בערכאה הדיונית, יוחזר התיק לבית משפט זה להמשך התדיינות בשאלת ההתיישנות ובשאלת גובה הנזק.

תמצית

1.      ביום 23.3.01 ארעה תאונת דרכים קשה בעיר בית לחם שבתחומי הרשות הפלשתינאית (להלן: " האזור"). נהג פלשתיני (הנתבע 1, להלן: " הנתבע"), שנהג ברכב פרטי, איבד עליו שליטה, סטה מן הכביש ופגע בקבוצת עובדים אשר עמדו בסמוך ליעה אופני (להלן: " השופל" או " הטרקטור"), שלא היה בנסיעה. הרכב הפוגע פגע בפלוני (להלן: " המנוח"), שהיה בין העומדים שם ומחצו אל כף השופל (להלן: " התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפטר המנוח באותו יום, למרבה הצער.

2.      התובעים הם עיזבון המנוח שהיה בעל תעודת זהות של הרשות הפלשתינית; תובעת 2, גב' פלונית, אלמנת המנוח (להלן: " התובעת"), שנישאה לו ביום 18.7.98, ואשר בעת נישואיהם היתה בעלת אזרחות ירדנית ותושבת ישראל. כיום הינה אזרחית ישראלית ובעלת תעודת זהות ישראלית; תובעת 3, אלמונית, ילידת 24.6.99, בתם הקטינה של המנוח והתובעת (להלן: " הקטינה"), שאף היא בעלת תעודת זהות ישראלית. בסמוך לאחר נישואיהם של המנוח והתובעת, ביום 30.8.98, הגישה התובעת בקשה לאיחוד משפחות עם המנוח. בסמוך לאחר מכן קיבל המנוח אישור כניסה לישראל מאת מפקד האזור.

3.      ביום 25.3.02 הגישו התובעים תביעתם נגד הנתבע ונגד קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: " קרנית הישראלית" או " קרנית"). לאחר מכן תוקן כתב התביעה והתובעים צירפו לתביעתם את הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: " חברת הפניקס"), משסברו כי היא זו שביטחה את הרכב הפוגע, שכן בעת קרות התאונה הרכב הפוגע נשא לוחית רישוי בעלת מספר רישוי ישראלי. בכתב ההגנה שהוגש ביום 11.2.04 טענה חברת הפניקס כי לוחית הרישוי נחזית להיות מזויפת, ובעקבות כך הגישו התובעים ביום 15.6.2004 כתב תביעה מתוקן, על פיו צורפה הקרן הפלשתינית כנתבעת. בהמשך נמחקה התביעה נגד חברת הפניקס.

4.      בכתב ההגנה טענה קרנית הפלשתינית להתיישנות התביעה "על פי הדין החל". כאמור, לאחר שנקבע כי קרנית הפלשתינית נושאת באחריות לתאונה, נפסק כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בתחום הרשות הפלשתינית, ומשכך לא נדונה סוגיית ברירת הדין ולא ניתנה הכרעה בשאלת ההתיישנות כמו גם בשאלת גובה הנזק. שאלות אלו ידונו עתה, לאור הנחיית בית המשפט העליון, כאמור.

טענות הצדדים לעניין ההתיישנות

5.      שני הצדדים מסכימים כי על התאונה חלות הוראות צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (מס' 677), תשל"ו-1976 (להלן: " צו הפיצויים"). סעיף 4 לצו הפיצויים מחיל את הוראות סעיף 68 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944 (להלן: " הפקודה", או " פקודת הנזיקים האזרחיים"), אשר קובע תקופת התיישנות של שנתיים בלבד. הצדדים מסכימים גם כי תביעת הקטינה לא התיישנה, אולם חלוקים בשאלת ההתיישנות לגבי תביעת התובעת, כתביעת תלויה. גדר המחלוקת הוא בשאלה האם יש מקום להחיל בנסיבות העניין את החריגים להתיישנות מהחוק הישראלי.

6.      לשיטת הנתבעת, במועד הגשת התביעה נגדה כבר חלפה תקופת ההתיישנות. לטענתה, כתב התביעה המתוקן בו צורפה כצד לתביעה נשלח בפקסימיליה לבית המשפט ביום 15.6.04 והומצא לה ביום 13.9.04. במועד זה חלפו למעלה משנתיים ממועד התאונה ולפיכך דין התביעה נגדה להידחות, שכן חלפה תקופת ההתיישנות. עוד טוענת הנתבעת כי צו הפיצויים חל אף אם התובע הוא ישראלי.

מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לפי דין האזור ההתיישנות היא מהותית ולא נקבעו חריגים לגביה, ואין אפשרות להחיל את החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות הישראלי על ההתיישנות הקבועה בפקודה.

7.      התובעים טוענים מספר טענות חלופיות לעניין ההתיישנות.

ראשית, כי על דרך הפרשנות יש לצמצם את היקף תחולתה של טענת ההתיישנות, שכן היא פוגעת בזכות הגישה לערכאות משפטיות, ובמיוחד נוכח תקופת ההתיישנות הקצרה שחלה במקרה דנן;

שנית, כי יש להחיל את החריג לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), לפיו מוארכת תקופת ההתיישנות אם נעלמו מעיני התובע העובדות המהוות את עילת התביעה. לטענת התובעים, רק עם הגשת כתב ההגנה מטעם חברת הפניקס התברר להם כי יש חשש שלוחית הרכב מזויפת והרכב לא ישראלי, ומשכך הגישו כתב תביעה מתוקן נגד הנתבעת. התובעים לא ידעו ולא יכלו לדעת בטרם מועד זה כי לוחית הרישוי מזויפת, ועד למועד זה סברו כי הרכב המעורב בתאונה הוא רכב ישראלי המבוטח בחברת הביטוח הפניקס. התובעים טוענים, כי יש להחיל את החריגים לחוק ההתיישנות, גם מקום שההתיישנות נקבעה בדין אחר. עוד נטען, כי בס"ק (d) לסעיף 68 לפקודה, שאליו מפנה הצו, נקבע חריג לפיו מרוץ ההתיישנות נדחה מקום בו לא הייתה לתובע אפשרות סבירה לגילוי העובדות המהוות את כתב התביעה;

שלישית, נטען כי התביעה הוגשה בתוך מרוץ הזמן של שנתיים. זאת, לפי שהתקנה על פיה רואים תביעה שהוגשה נגד נתבע נוסף ביום שהוגש כתב התביעה המתוקן, היא מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שאינן חלות בטריטוריה זרה. לפיכך, כך הטענה, יש לראות את מועד התביעה שהוגשה נגד הנתבעת כמועד הגשת התביעה המקורית, שנמצא בתוך מרוץ הזמן;

רביעית, נטען כי על הקרן הפלשתינית, כגוף סטטוטורי, להפעיל שיקול דעת בבואה להעלות טענת התיישנות, ובמיוחד לא היה ראוי מצד הנתבעת להעלות טענת התיישנות במקרה דנן, מקום שהתאונה התרחשה באזור והתובעות, שהן אזרחיות ישראל, אינן מורשות להיכנס לשטח A, דבר המקשה עליהן את בירור אירוע התאונה.

דיון

8.      סעיף 4 לצו הפיצויים קובע בזו הלשון:

"על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 5, 14, 15, 55, 60 עד 64, 65, 67 ו-68 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944".